אלימות תלמידים בבתי הספר

אלימות תלמידים בבתי הספר – כיצד מונעים אלימות ומי אחראי לפצות את מי שנפגע?

בימים אלו אנו עדים לתופעה גדלה והולכת של אלימות תלמידים בבית הספר, כלפי חבריהם ואף כלפי מורים. בימים אלו שבהם ההורים מעורבים מאוד בנעשה בבתי הספר, ועומדים מול ההנהלה ומשרד החינוך בדרישות לחינוך מקל, ישנו קושי אמיתי לחנך, לפקח ולהעניש ולכן נשאלת השאלה כיצד בכל זאת ניתן למנוע אלימות, האם ניתן להעניש תלמידים? באילו מקרים צריך לפנות למשטרה לדווח על אלימות ומי אם בכלל אחראי לפצות תלמידים שנפגעו מאלימות של תלמידים אחרים.

בחוזר מנכ"ל משרד החינוך משנת 2009, נקבעו כללים הנוגעים לדרכי הפעולה להתמודדות עם אלימות בבתי הספר. חוזר המנכ"ל עוסק בשני עניינים מרכזיים: מחד הדרך ליצירת אקלים בטוח בבתי הספר ומניעת אלימות ומאידך דרכי הענישה והטיפול בתלמידים אלימים.

במסגרת הפעולות שיש לנקוט לצורך מניעת אלימות, יש להגדיר כללי התנהגות בבתי הספר (לדוגמא ליצור אמנה /תקנון בשיתוף תלמידים), עיסוק פדגוגי למניעת אלימות, דיווח להורים על אלימות, עידוד הורים בבניית אקלים בטוח בבית הספר, פיקוח ועוד.

במסגרת הטיפול והענישה, החוזר מתייחס לתגובות הנדרשות לכל התנהגות המהווה הפרה של כללי בית הספר, ומצריך שימוש במידתיות וסבירות התגובה.

ישנם מעשים של תלמידים שמהווים הפרה של כללי התנהגות נאותים, כגון הופעה ללא תלבושת בית ספר, היעדרויות, שוטטות, חרמות, שימוש בטכנולוגיות בזמן השיעור וכו. מעשים אלו מצרכים תגובות כגון הערה, רישום במזכירות, שיחה עם ההורים, התנצלות, השעיה בתוך בית הספר וכדומה.

כאשר מדובר בעבירות שמוגדרות כאלימות קשה, ישנה חובת דיווח לגורמים חיצוניים (פקידת סעיף קצין נוער, משטרה, השעייה בתוך בית הספר, מפקח וכו).

נוהל הטיפול באירועים המחייבים הפנייה למשטרה:

להלן מקרים שבהם יש חובת דיווח למשטרה או לפקיד הסעד על פי החוק:

א. גרימת חבלה חמורה לקטין במסגרת החינוכית

ב. עבירת מין בקטין במסגרת החינוכית (ראה במקרה ט' להלן).

ג. התעללות בקטין בבית הספר.

אי דיווח על עבירות אלו הוא עבירה שעונשה מאסר עד שישה חודשים.

על עבירות של סחיטת דמי חסות, פגיעה באמצעות האינטרנט, צילום קטין ללא ידיעתו או שימוש לרעה בתצלומים של תלמיד,חלה חובת דיווח על פי נוהל – גם עליהן יש לדווח לפקיד הסעד או למשטרה, ואי דיווח יחשב לעבירת משמעת

חוזר מנכ"ל ע' 1(א)

מהו הגיל שבו קיימת אחריות פלילית?

ילדים מגיל 12 ומעלה נחשבים בגיל בו חלה עליהם אחריות פלילית, כמו מבוגר (חוזר מנכ"ל ס' 2(א))

מה קורה אם מבצע העבירה הינו מתחת לגיל 12?

התנהגות מינית פוגעת של ילדים מתחת לגיל האחריות הפלילית – גיל 12 – אינה ברת עונשין, ובכל זאת היא חייבת דיווח. הדיווח חיוני לצורך הגנה על הקטין הפוגע עצמו או על קטינים שנפגעו או עלולים להיפגע ולצורך טיפול בפוגע עצמו.הדיווח במקרה זה יהיה לפקיד הסעד.

איך צריך לנהוג איש צוות במקרה של התנהגות מסכנת והתפרצות אלימה?

המורה/מבוגר שנכח במקום מחויב לפעול להפסקת הפגיעה. במקרה הצורך הוא יזעיק מבוגרים נוספים בכל דרך אפשרית. במקרה שהצוות אינו מצליח לעצור את האירוע, הוא יפעל להזמנת משטרה/ניידת מוסדות חינוך. במקרה של ריב אלים בין תלמידים, יותר לאיש הצוות להתערב ולהפריד בין הנצים תוך הפעלת כוח סביר להפרדה ביניהם. במידת הצורך ידאג לפנות את התלמיד הנפגע לבית חולים בליווי איש צוות מוכר או ההורים/מי מטעמם.

כמו כן, על איש הצוות ליידע הן את הורי התלמיד הנפגע והן את הורי התלמיד הפוגע, לדווח למפקח הכולל ולרשות המקומית וליידע את צוות המורים בפרטי הפרשה. (חוזר מנכ"ל ע' 1(א))

האם ניתן לבצע חקירת תלמיד בשטח ביה"ס?

במקרה שצריך לחקור תלמיד ללא ידיעת הוריו תיעשה החקירה ככלל בתוך המסגרת החינוכית – במקרה זה, ביה"ס. במקרים שבהם הילד נחקר ללא ידיעת הוריו המסגרת החינוכית משמשת סביבה מכילה ותומכת, ויש לה תפקיד משמעותי בליוויו בתהליך החקירה.( חוזר מנכ"ל ס"ו3(א))

האם מותר לתלמיד לשאת כלי נשק?

לפי חוק העונשין חל איסור על נשיאת סכין, אולר ואגרופן במוסדות חינוך או בקרבתם, אלא אם הוכח כי הנשיאה הייתה למטרה כשרה. על פי נוהל זה יש לאסור לחלוטין הכנסה ונשיאה של כל כלי הנשק (פרט לנשק אבטחה ושמירה המוסדר בחוק) בכל מוסדות החינוך. על סוגי הנשק נמנים נשק חם, חיקויים לנשק חם, אגרופנים, חומרי נפץ, סכינים מכל סוג שהוא, אולרים, סכינים יפניות, שוקרים חשמליים, חצים וקשתות, מקלעות גומי, אלות, חזיזים, דוקרנים וכל כלי מסוכן המיועד לפגיעה.
התלמידים נדרשים לדווח על כל מקרה של תלמיד הנושא נשק העלול לסכן את עצמו או את חבריו. במקרה של חשד לעברה על החוק על בית הספר לפנות למשטרה.
תלמיד שנתפס כאשר הוא נושא כלי נשק או חפץ מסוכן כמפורט, יושעה לטווח של 1-2 ימים (בביה"ס היסודי) או 3-5 ימים (בביה"ס העל יסודי). חוזר מנכ"ל ע' 1(א)

האם ניתן לערוך חיפוש בתיקי תלמידים אם קיים חשד לנשיאת כלי נשק?

מנהל המוסד החינוכי או סגנו רשאים להתיר עריכת חיפוש בכליו של תלמיד על ידי שוטר או שומר שמוסמך לכך בחוק, בתנאי שהתעורר חשד מבוסס שתלמיד פלוני מחזיק בכלי נשק ולא נמצאה דרך אחרת לאתר את הנשק. החיפוש ייערך באופן מוצנע, מתוך מגמה למנוע את עצם הידיעה על החיפוש.

החיפוש ייערך בנוכחות שני אנשי צוות שאינם מלמדים את התלמיד, תוך שמירה על כבוד התלמיד ועל זכויות הפרט שלו. החיפוש יותאם לסוג הנשק שהחשד מתייחס אליו ויוגבל לחיפוש הנשק בלבד.

ההחלטה לערוך חיפוש, נימוקיה ותוצאותיה יירשמו ויועברו למפקח על המוסד החינוכי. (חוזר מנכ"ל ע' 1(א)).

בכל מקרה של ענישה, הענישה חייבת לשמור על כבודו של התלמיד: אסור להעניש ענישה פיזית, אסור להשפיל תלמידים (כגון השפלה ליד התלמידים, הורדה לכיתה נמוכה יותר, אין להעניש תלמידים על מעשי הוריהם.

כאשר מי מהמורים נדרש להפסיק מעשה אלימות בין תלמידים מותר לו לעשות זאת תוך שימוש בכח סביר אבל לא להרביץ לתלמיד.

במקרים של אלימות והריסת רכוש של בית ספר, ניתן לחייב את ההורים לשלם עבור הריסת הרכוש.

כאשר מרחיקים ילד מבית ספר, יש נהלי הרחקת תלמידים

בכל מקרה אסור להרביץ לתלמיד . לפי חוק העונשין כאשר הורה או מורה מפעיל ענישה גופנית, הפוגעת בגופו ובנפשו של ילד, לעיתים פעולה זו, בהתאם לנסיבות המקרה, נחשבת כעבירה פלילית בישראל. בנסיבות המתאימות ניתן להאשים הורה או מורה בחבלה בכוונה מחמירה( סעיף 329) ו/או חבלה חמורה (סעיף333 ) ו/או פציעה (סעיף334) ו/או תקיפת בן משפחה ו/או תקיפת קטין או חסר ישע( סעיף 368 ב' ), ו/או התעללות בקטין וחסר ישע( סעיף 368 ג' ), ואף במקרים חמורים ניתן להאשים הורה או מורה בגרימת מוות. במישור הנזיקי עלולה הפעלת ענישה גופנית זו להצדיק תביעה בגין עוולת התקיפה.(סעיף 23 לפקודת נזיקין-נוסח חדש ) סעיף 368ג' לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 קובע: "העושה בקטין או בחסר ישע מעשה התעללות גופנית, נפשית או מינית, דינו- מאסר שבע שנים; היה העושה אחראי על קטין או חסר ישע, דינו תשע שנים."

תקיפת קטין על ידי הורה או מורה נכללת בעוולת התקיפה המצויה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין:

סעיף 23:

(א) תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן ניסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו.

(ב) "שימוש בכוח", לעניין סעיף זה – לרבות שימוש בחום, באור, בחשמל, בגז, בריח או בכל דבר או חומר אחר, אם השתמשו בהם במידה שיש בה להזיק.

חוק שירות המדינה (משמעת), התשג"ז – 1963, מאפשר לבית הדין המשמעתי של עובדי המדינה לנקוט באמצעים הבאים:התראה, נזיפה, נזיפה חמורה, הורדה בדרגה או הקפאתה, שלילת חלק מהשכר למשך עד 6 חודשים, העברה לתפקיד אחר, העברה למוסד אחר, פסילה לשמש בתפקידים מסוימים, פיטורים עם פיצויים, פיטורים ללא פיצויים, פיטורים ופסילה לשמש בתפקידים מסוימים.

האם תלמיד שנפצע מאלימות של תלמיד אחר יכול לתבוע את משרד החינוך? המורים? ההורים? האם התלמיד הפוגע בעצמו?

על פי החוק, ישנה חובה על צוות בית הספר לדאוג לביטחונם של התלמידים.
כאשר תלמיד נפצע כתוצאה מאלימות של תלמיד אחר, ישנם מקרים שבהן ניתן יהיה לתבוע את מוסד הלימודים ולדרוש לפצות את התלמיד, וזאת כאשר נוכל להוכיח כי צוות בית הספר, המורים או ההנהלה, לא הצליחו למנוע את התרחשות האירוע, ולא עשו מספיק מאמצים כדי למנוע את הפגיעה.

על פי הדין בישראל, על צוות המורים מוטלת החובה לגלות מקרי אלימות אשר מתרחשים בבית הספר ועליו לנקוט את כל האמצעים הדרושים על מנת להילחם באלימות. צוות בית הספר וההנהלה, צריכים לנקוט פעולות חינוכיות ופעולות משמעת בתלמידים המועדים לפגוע, ובמקביל להיות ערים לכך שישנם תלמידים רגישים יותר, אשר עשויים להיפגע באופן מיוחד.

 

על צוות בית הספר מוטלת גם חובה לפקח ולהשגיח על תלמידים בבית הספר על מנת להבטיח את שלומם וביטחונם ולמנוע כל פגיעה בהם. כמובן שמידת הפיקוח הנדרשת ממורים משתנה בהתאם לנסיבות המקרה, גיל התלמידים, הפעילות בה התרחשה ההתנהגות,ועוד.

נקודת המוצא היא, כי חובת הפיקוח וההשגחה, המוטלת על מורה כלפי תלמידו, זהה לחובתו של הורה כלפי בנו. [דנ"א 2571/94עזבון המנוח אייל ארגמן ז"ל נ'חפצדי, פורסם בנבו]. ועוד, מקובל שיש בנוכחות מבוגר אחראי כדי למנוע או לרסן התנהגות פזיזה אצל ילדים שטרם פיתחו מנגנוני בקרה וריסון עצמאיים. מידת הפיקוח משתנה בהתאם לנסיבות, כגון גיל התלמידים, סוג הפעילות בה הם עוסקים, הימצאותם בחבורה ועוד [ע"א 715/79, דניאלי נ' אורט, פד"י לה [2] 764 , להלן – "עניין דניאלי", וע"א 2061/90, מרצ'לי נ' מדינת ישראל, פד"י מז [1] 802].

למרות זאת, אין בהיעדר השגחה אינטנסיבית כדי להטיל אחריות בכל מקרה, גם לא כשמדובר בתלמידים רכים בשנים. כך נקבע בע"א 635/70, מנדלסון נ' קפלן ומשרד החינוך, פד"י כה [2] 113, 117 – 118] כי אף השגחה אינטנסיבית של מורה לא יכולה הייתה למנוע תאונה שהיא תוצאה של דחיפה פתאומית: " חובת ההשגחה של המנהל על תלמידיו איננה מוחלטת. יש צורך למצוא איזון בין האינטרס של השגחה על הילדים ומניעת תאונות מצד אחד, והיכולת להקצות כוח אדם להשגחה על התלמידים מצד שני. מציאת פשרה כזו היא עניין לשיקול-דעת שיופעל על-ידי הנהלת בית-הספר".

בת"א 3001-09 א' ח' ס' נ' מדינת ישראל (מחוזי באר שבע) ממאי 2013, הלך בית המשפט צעד קדימה בדרישת הפיקוח והבירור. במקרה זה דובר על תלמיד כיתה ט', שהתפרצה אצלו מחלת סכיזופרניה. מבירור שנערך לאחר מכן, הוברר כי בתקופה שקדמה להתפרצות המחלה, היה התלמיד קורבן לתקיפה חמורה בתחילת כיתה ט' ופגיעה בעלת אופי מיני בסוף כיתה ח' מידי צ"ג. עוד הוברר כי בתקופה שקדמה לאירועים אלה, בעיקר במהלך השיעורים בבית-הספר, היה התובע נתון למסכת של הצקות אלימות ומשפילות מידי הצדדים השלישיים 1­-3.

בית המשפט קבע כי על סגל בית-הספר מוטלת חובה לצפות פגיעה של תלמידים בתלמידים אחרים; להקדים טיפול חינוכי ומשמעתי בתלמידים המועדים לפגוע, ולגלות ערנות ורגישות לתלמידים המועדים להיפגע. אמת-המידה להתגבשותה הקונקרטית של החובה לנקוט אמצעים למניעת התממשותם של סיכונים היא צפיותם. לסגל החינוכי פררוגטיבה להפעיל שיקול-דעת חינוכי ערכי 'חזק'. אולם, חריגה מן המתחם של שיקול-הדעת הסביר, או הזנחה גרידא, תוך התעלמות מסיכונים ידועים או צפויים – יגררו הטלת אחריות בגין רשלנות.

עוד קבע בית המשפט כי סגל בית-הספר לא התרשל בקיום השגחה כמקובל בזמן ההפסקות וממילא היו רוב ההצקות בהפסקות. התובע ואמו לא הביעו כל תלונה או מצוקה מפורשת כלשהי. סגל בית-הספר לא הבחין בפועל בכך שההצקות הספוראדיות שהגיעו לידיעתו עולות כדי התעללות שיטתית ונמשכת; וכי התובע נתון במצוקה נפשית קשה ומופנמת. סגל בית-הספר טיפל בהצקות שהגיעו לידיעתו בדרכים החינוכיות והמשמעתיות המקובלות, בהתאם לחומרתן הנחזית, לפי שיקול-דעתו. לא הוכח כי בטיפול המשמעתי בתלמידים הפוגעים נפל פגם של שיקול-דעת בלתי-סביר, הפרת הוראה של משרד החינוך, או אי-עמידה בסטנדרט מקובל בתורת החינוך. כמו כן קבע בית המשפט כי לא הוכח כי לו היה סגל בית-הספר מחמיר יותר בענישתם של התלמידים הפוגעים, כפי שלטענת התובעים היה ראוי לעשות – היה הדבר מונע את המשך הפגיעה בו, אשר המשיכה על אף ובמשך השעיית התלמידים הפוגעים מבית-הספר.

במהלך המשפט הוברר כי התובע סבל מפגיעוּת מיוחדת, על רקע מאפייניו האישיים והמשפחתיים הקשים וצרכיו המיוחדים שלא סופקו; וכי מצבו זה היה ידוע לשירות הסוציאלי העירונימידע זה היה אמור להגיע לידיעת הסגל החינוכי, כדי שהתובע יזכה לתמיכה, למעקב ולתשומת-הלב שהוא נזקק להם. דבר זה לא נעשה; אם בשל היעדרה של הוראה מתאימה ואם בשל אי-קיומה.

בית המשפט קבע כי הסגל החינוכי היה מחויב לקיים שיחות אישיות עם התלמידים, ובמיוחד עם תלמידים כמו התובע, אשר נתוניהם הסוציאליים הגלויים, התנהגותם המופנמת ובדידותם החברתית חייבו בירור מעמיק יותר בדבר מצבם והיענות לצרכיהם. אי הדאגה למסירת המידע הסוציאלי אודות התובע לבית-הספר; ואי-קיומן של שיחות אישיות עם התובע, שהיו צפויות לחשוף ישירות את נזקקותו, או להביא לחשיפתה בעקבות בירור משלים – היוו מחדל מקיום החובה לנקוט יישוג (outreach) פרואקטיבי בתחום הניטור של שלומם של התלמידים בכלל, ושל תלמידים שלגביהם ישנם סימנים כגון מופנמות, בדידות ורקע משפחתי בעייתי בפרט. מסתבר כי אילולא מחדלים אלה – מצוקתו של התובע הייתה נחשפת מוקדם יותר, והמשך הפגיעה בו, וכן פרוץ מחלתו באופן ובמועד המוקדם שבהם פרצה, היו נמנעים. ראוי להכיר בכך שחשיפתם של תלמידים תמימים לאלימות בית-ספרית נובעת גם ממדיניות משלבת ומכילה של תלמידים בעלי בעיות התנהגותיות בבתי-ספר רגילים. יש בכך משום 'נטילה שלטונית' של מקצת ביטחונם האישי של התלמידים התמימים לצורך השגת יעדים חברתיים. בהתאם לכך, ראוי לשקול, בהמשך להמלצתו-משכבר של בית-המשפט העליון, הסדר פיצוי לקורבנות האלימות הבית-ספרית, שאינו תלוי באשם מצד הסגל החינוכי או רשויות החינוך.

בהתאם לכך קיבל בית המשפט את התביעה נגד המדינה ונגד הרשת מתקבלות. כמו כן התקבלו ההודעות לצד שלישי והנתבעים חויבו לשלם לתובע פיצוי בסך של 1,000,000 ₪.

בכל מקרה, ברור כי ניתן לחייב את צוות בית הספר באחריות כלפי תלמידים שנפגעו, ויחד עם זאת אכן יש לבדוק כל מקרה לגופו.

עוד ברור כי ניתן לתבוע את התלמיד הפוגע בעצמו ואת הוריו במידה ויכלו לפקח ולרסן את התנהגותו האלימה, והתרשלו בשל כך.


 

כל הזכויות שמורות לעו"ד ליאנה חזין רביב,

משרד עו"ד רונן ברק ושות',

7.11.2013